עטלף פירות אפור-ראש

עטלף פירות אפור-ראש

שם מדעי: Pteropus poliocephalus
בית גידול ואזור מוצא: יערות, חורשים, מטעים ואזורים עירוניים באוסטרליה.
מצב בטבע: פגיע
בגן החיות התנ"כי: קבוצה מתרבה
פרוות עטלפים, אחד המרכיבים בשיקוי שרקחו שלושת המכשפות במחזה מקבת', לא נבחר במקרה. בחברות רבות נקשרו העטלפים לעל-טבעי ולמעשי כשפים, בעיקר כישוף שחור, כמו אותו שיקוי. אבל לא רק כשפים נקשרו בשמם של העטלפים. כמו בעלי חיים ליליים רבים נקשרו העטלפים לאמונות טפלות רבות. נטען כי הם מסתבכים בשערות בני האדם או שהם מוצצים את נוזל העין וגורמים לעיוורון (אבל רק למי שישן עם עיניים פקוחות), יכולתם לנווט בחשיכה הביאה לאמונה כי שימוש בדם או באברי עטלף על חיצים וקליעים יגרום לדיוק רב בעת הירי, זריזותם בעת המעוף בחשיכה ויכולתם לחמוק ממכשולים יצרו את הטענה כי הם עוברים דרך עצים וקירות ועוד לא נגענו בסיפור כי הם בעצם גלגולם הלילי של הערפדים, אותם אנשים מתים-חיים הניזונים מדם אדם. וודאי חטאתי פה לכמה אמונות שלא הוזכרו, אבל המשותף לכולן, אלה שהוזכרו ואלה שלא, הוא שכולן טפלות, כלומר אין ביניהן ובין המציאות דבר וחצי דבר.
אז מי הם בכל-זאת העטלפים? שאלה טובה מאוד. בעבר נטען כי העטלפים הם קרוביהם של אוכלי-החרקים, על שום תזונתם של מרבית המינים (ראו בהמשך), או לחילופין קרוביהם של המכרסמים, על-שום גודלם הקטן של מרבית המינים. מחקר רחב שבחן את תכונותיהם המורפולוגיות הסיק לעומת זאת שהם קרוביהם של הגלשנאים (קבוצה קטנה ולא כל-כך מוכרת של מינים דואים החיים בדרום-מזרח אסיה) ושל הפרימטים. אבל בשנת 2001 התפרסמו בכתב העת המוביל למדע וטבע נייצ'ר (Nature) שני מחקרים שבחנו את הקרבה בין קבוצות היונקים באמצעים גנטיים. שני המחקרים הגיעו למסקנה כי העטלפים הם דווקא קרוביהם של ... הפרסתנים (שכוללים את מעלי הגירה, הסוסים, הלווייתנים ועוד). במהלך האבולוציה שלהם התפתחה בקרב העטלפים התכונה המאפיינת אותם כיום והיא יכולת תעופה. למעשה, העטלפים הם היונקים היחידים המסוגלים לתעופה פעילה. כנפי העטלפים נוצרו באמצעות קרום תעופה המקשר את אצבעות היד, פרט לאגודל שנותר חופשי, ומחובר גם לרגליים האחוריות ולזנב לשם הגדלת שטח הפנים. בין העטלפים עצמם קיימת חלוקה לשתי קבוצות: עטלפי הפירות (Megachiroptera – עטלפים גדולים) ועטלפי החרקים (Microchiroptera – עטלפים קטנים). שתי הקבוצות נבדלות בגודל הפרטים, כפי שמשתמע משמן המדעי של הקבוצות, במזונן העיקרי, כפי שמשתמע משמן העברי של הקבוצות, בחושיהן החשובים ובאורח חייהם.
עטלפי הפירות הם גדולים יחסית, כאשר המינים הגדולים ביותר הינם בעלי מוטת-כנפיים של קרוב לשני מטרים. בני הקבוצה חיים רק באפריקה, אסיה ואוסטרליה והם ניזונים בפירות, אם כי מספר מינים ניזונים גם בצוף פרחים. בטבע, ברחבי העולם, עטלפי הפירות נחשבים לגורם חשוב בשמירה על המשכיות היערות שכן הם מפיצים חשובים של זרעי העצים שאת פירותיהם הם אוכלים.
בעבר נטען כי הם מזיקים קשים לחקלאות, עקב חיבתם לפירות, ולכן הם ניצודו והושמדו באזורים רבים וגם בארץ. כיום ידוע כי הם ניזונים בעיקר מפירות בשלים מאוד, כאלו שבדרך-כלל כבר אינם חביבים על בני האדם, ולא מפירות שעדיין אינם בשלים לחלוטין כמו אלה הנקטפים היום במטעים ונמכרים בשווקים. בארץ חי מין אחד מקבוצת עטלפי הפירות, עטלף-פרי מצוי (Rousettus aegyptiacus). בעבר הצטמצמה אוכלוסייתו עקב רדיפה מכוונת, אולם עם הפסקת הרדיפה והתרבות גינות הנוי והאזורים הירוקים בערים, התרבו עטלפי הפירות וכיום הם מהווים מטרד לדיירים רבים הסובלים מהפרשותיהם של העטלפים על בתיהם ועל הכביסה המתייבשת. באזורי מגורים נחשבות הפרשות אלו במטרד, אולם למרות היותם פעילי ערב ולילה, הם משתמשים בחוש הראייה המפותח שלהם בכדי לנווט.
בניגוד גמור לעטלפי הפירות, עטלפי החרקים הם קטנים. המינים הקטנים ביותר שוקלים רק כ - 1.5-2 גרם והם גם מיני היונקים הקטנים ביותר. תפוצת הקבוצה, הכוללת מאות מינים, רחבה מזו של עטלפי הפירות ומשתרעת על פני כל היבשות (פרט לאנטרקטיקה). מזונם העיקרי של בני הקבוצה הם החרקים, למרות שמינים בודדים עברו התאמה לאכילת מזון שונה כגון דגים, צפרדעים, צוף, פירות, יונקים קטנים ואפילו דם. גם עטלפי החרקים, כמו עטלפי הפירות, הם פעילי לילה אולם בניגוד לעטלפי הפירות הם אינם מתבססים על חוש הראייה (למרות שהם אינם עיוורים!) בכדי ללכוד את מזונם אלא דווקא על איתור בהד. איתור בהד הינו מנגנון המאפיין מינים או קבוצות מסוימים. בעלי חיים המחוננים במנגנון זה משמעים קולות ומשתמשים בהד החוזר מעצמים שונים בכדי לאסוף מידע ולבנות תמונה של סביבתם. העטלפים, בעזרת מנגנון האיתור בהד, מסוגלים לדעת את גודלם של עצמים, מיקומם, מהירותם היחסית לזו של העטלף, ואפילו את מרקמם של העצמים. אז כיצד לא נחרשות אוזנינו מקולותיהם של העטלפים הסובבים אותנו (והם סובבים)? העובדה שלילותינו שקטים יחסית נובעת מכך שקולות האיתור בהד של מרבית מיני העטלפים מושמעים בתדרים החורגים בהרבה מגבול יכולת השמיעה של בני האדם. בני האדם מסוגלים לשמוע צלילים בתדרים הנעים בין 20 הרץ לבין 15-20 קילוהרץ (תלוי בגיל) ואילו קולות האיתור בהד של העטלפים מושמעים בתדרים שנעים בין 9 ל-200 קילוהרץ. כאשר יוצאים העטלפים לציד, מדי ערב, הם משתמשים משמיעים את קולות האיתור באיטיות יחסית לצורך ניווט וחיפוש הטרף, אולם כאשר הם מתקרבים אל טרפם תדירות השמעת הקולות הולכת ועולה בכדי לעדכן את התמונה במהירות גבוהה שתספיק ללכידת הטרף החמקמק. והשיטה הזו מוכיחה את עצמה. העטלפים הם ציידים טובים מאוד. מינים מסוימים מסוגלים לאכול מאות יתושים בשעה!!! כמויות היתושים ושאר החרקים שהעטלפים זוללים בשעות פעילותם גבוהות הרבה יותר מכל מה שאנו מסוגלים לחסל באמצעות חומרי הדברה. לצערנו, שילוב של השניים אינו אפשרי שכן עטלפים הניזונים מחרקים שהורעלו עשויים להיות מורעלים גם הם ולמות. בארץ חיים מעל לשלושים מיני עטלפי חרקים, מספר קטן רק במעט מזה החי בכל אירופה כולה, אולם רבים מהמינים בארץ נמצאים בסכנת הכחדה. שתי הסיבות העיקריות להיעלמותם של עטלפי החרקים מארצנו, ובמקביל להתרבותם של היתושים ושאר חרקים, הן שימוש מוגבר בחומרי הדברה בחקלאות ופגיעה במערות שבהן חיים העטלפים. בהיעדר מערות, מוצאים מינים מסוימים מפלט בבתי מגורים, אולם לעיתים קרובות הם מגורשים גם משם ופתחי הכניסה לעליות הגג ושאר מקומות המפלט נסגרים. זה המקום להזכיר לכולם כי כל האמונות הנוגעות לעטלפים הן טפלות בלבד! ראיתם עטלפים בבית או בסמוך לו? אל דאגה, הם לא יסתבכו בשערותיכם ולא ינקרו את עיניכם וכפי הנראה גם אינם מסמנים כי קללה הוטלה עליכם. הם בסך הכול מסלקים יתושים או חרקים אחרים מסביבתכם.
יש עוד הרבה ללמוד על עטלפים ועל חייה המרתקים. לדוגמא אצל עטלפי פירות תועדה עזרה של נקבה אחת לרעות בעת המלטה קשה ואצל עטלפי הערפד מוצצי הדם (לא לדאוג, הם חיים רק במרכז ודרום אמריקה) ישנה מערכת שיתוף של מזון. פרטים שזללו הרבה דם יתנו לחבריהם שלא התמזל מזלם ובעתיד האחרונים ישיבו להם כגמולם כאשר יתהפך הגורל. אבל לא נספיק ללמוד הכול כאן. מי שמעוניין ללמוד עוד על העטלפים ולראות כיצד שומעים העטלפים (או לחילופין לשמוע כיצד הם רואים) מוזמן להצטרף לסיוריו של אסף צוער, חוקר עטלפים, המתקיימים בגן החיות התנ"כי במהלך חופשת הקיץ.

(צילום: עדי פיליפסבורן)