זברה מצויה (גרנט)
שם מדעי: Equus burchelli
תפוצה: אפריקה
מצב בעולם: נפוץ
בגן החיות התנ"כי: עדר קטן בחצר האפריקנית
הזברה היא פרסתן ממשפחת הסוסיים, אשר שוכנת בסאוונות (משטחי עשב פתוחים) של אפריקה. תפוצתה בדרום אפריקה, מדרום אתיופיה בצפון עד מזרח דרום אפריקה בדרום ובנקודה אחת התפשטות מערבה עד לאנגולה. הזברה המצויה רועה בעיקר בסוואנות פתוחות בעלות עשב נמוך, ויכולות להתמודד עם עשב גבוה ומעוצה, דבר אשר מקנה להן יתרון על שאר בעלי החיים הרועים באפריקה. לכן, זברות נוטות להיות המין הראשון אשר 'מנצל' את השטח. לאחר שהזברות שיטחו וליחכו את העשב, יגיעו עדרי גנו וצבאים. אך בלילה, נשארות הזברות באזורים בעלי עשב נמוך, כשפרט אחד מהקבוצה ער כדי לשמור מפני טורפים, אשר מנצלים את העשב הגבוה למסתור.
בעבר תפוצת הזברה המצויה הייתה רחבה יותר; היום ניתן למצוא אותן בעיקר באזורים מוגנים כמו שמורות או פארקים. בית הגידול שלהן הצטמצם עקב התפתחות החקלאות ותחרות עם מינים מבויתים. כמו כן, הן ניצודות בשל עורן ולשם מאכל. כיום ישנם 3 מינים של בעל חיים זה: זברה מצויה (גרנט), זברת הרים וזברת גרבי.
לזברה פסים לאורך גופה, בצבע שחור ולבן (לפעמים גם חום ולבן). דגם הפסים הוא ייחודי לכל פרט ופרט, בדיוק כמו טביעות האצבעות של האדם. הזכר והנקבה מאוד דומים במראם; הזכרים בד"כ בעלי צוואר עבה יותר מהנקבות.
זברות מצויות הינן חברתיות. הן חיות בקבוצות משפחתיות קבועות, המורכבות מזכר מרביע וכמה נקבות עם הסייחים שלהן. בראש העדר עומד זכר בוגר וחזק המנהיג את העדר. פעמים רבות, ניתן למצוא את עדרי הזברות חופפות למקום שהייתם של עדרי גנו ואנטילופות הניזונים ממזון דומה. יש היררכיה בין הנקבות שבקבוצה, כשהנקבה הראשונה שהזדווגה עם הזכר נמצאת בראש, והנקבה האחרונה שהצטרפה בתחתית. גודל הקבוצה משתנה בהתאם לטיב בית הגידול. זכרים רווקים חיים בקבוצות לא-משפחתיות או לבד. זכרים מתרבים לא מאפשרים לזכרים אחרים להתרבות עם הנקבות שלהן, והם מגנים על המשפחה מפני טורפים על נשיכות ובעיטות. ידוע שזברות יכולות להרוג צבועים ע"י בעיטה. אחת מהנקבות הבוגרות (בד"כ הבוגרת ביותר) בעלת התפקיד החשוב של הובלת המשפחה בין אזורי המרעה, בכדי לשמור על קרבה למים ראויים לשתייה. הרבה משפחות יכולות ליצור עדר; עדרי זברה לעיתים קרובות רועים בשיתוף עם מינים אחרים, כמו עדרי גנו. התקבצות כזו של מספר רב של פרטים מהווה הגנה, ומורידה את הסיכויים לפרט ספציפי להיטרף.
זכר יודע את מצב הביוץ של הנקבה ע"י הרחת השתן שלה. תקופת ההיריון נמשכת כשנה. בסופה נולד סייח יחיד במשקל כ- 30 ק"ג. זמני ההמלטה נפרשים ע"פ השנה כולה, אך יש שיא המלטות בתחילת העונה הגשומה, בחודשים ינואר-דצמבר. הוולדות עומדים באופן עצמאי אחרי 15 דקות, ולאחר שעה הם מתחילים לינוק. האם מרחיקה את חברי הקבוצה וצאצאיה הקודמים ממנה ומהסייח למשך כמה ימים. לאחר מכן מתחילים להיווצר קשרים חברתיים בין הסייח לחברי הקבוצה. הסייח מוגן על ידי העדר – הוא נמצא בדרך כלל במרכזה. עם זאת, אחוזי הטריפה של פרטים צעירים ע"י אריות וצבועים מנוקדים גבוהים, למרות שהאם מגינה על הצעיר באופן אקטיבי. הסייח יונק עד גיל שנה לערך. בגיל שלוש הוא מגיע לבגרות מינית; אך יכול להיות כי זכר לא יורשה להיכנס לקבוצת נקבות לשם זיווג עד גיל 6 או יותר.
הזברה היא צמחונית וניזונה מעשב. הזברות נודדות כל חייהן ממקום למקום בתורן אחר מזון. זברות רועות; הן אוכלות מעל 50 מינים שונים של דשא. לעיתים הן גם אוכלות צמחי תבלין, עלים וענפים. בעזרת השפתיים, הן דוחפות את הצמחייה בין השיניים החותכות, שם הן 'גוזרות' אותה. הצמחייה נטחנת בין הלסתות החזקות שלהן, אשר זזות מצד לצד וקדימה אחורה. הן מעדיפות את עשב חדש, כמו זה הגדל לאחר שריפה.
מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?
מאז ומתמיד היתה הזברה חיה מסקרנת במיוחד בגלל דוגמת הפסים המיוחדת שעל גופה. ישנן כמה השערות המנסות להסביר תופעה זו, אך עד היום אין הסכמה מלאה בקרב החוקרים. הנה כמה מהשערות אלו:
• ההסבר המקובל הוא שלזברה יש פסים כהסוואה נגד טורפים כגון אריות וזאבים. בעת המרדף הפסים מקשים על הטורף להבדיל בין הפרטים בעדר הדוהר.
• הזברות בולטות מאוד במישורי העשב הפתוחים של הסוואנה באור יום, אבל הן מוסוות היטב בסבך בשעות הזריחה והשקיעה, כשהטורפים פעילים יותר.
• לכל מין של זברה יש צורת פסים אחרת – דבר המאפשר למין לזהות את מינו.
• לכל זברה ישנו דגם פסים ייחודי שמאפשר לסייחים לאתר את אמו בעדר הגדול.
• זבובי הצה-צה החיים בסוואנות של אפריקה מעבירים טפילים ועלולים להיות מסוכנים עבור הפרסתניים. ישנה השערה שהזבוב אינו מבחין שהזברה הינו בעל חיים ולא עוקץ אותה.
(צילום: גיא עולמי)
